Featured in Textura Magazine

The full article in Hebrew

לאחרונה נפתחו ארבע תערוכות יחיד בגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון, באוצרותה של רחל ששפורטה. ששפורטה, שמונתה לתפקיד באוקטובר האחרון, משמשת גם כאוצרת של המוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון, וזהו מקבץ התערוכות הראשון שלה בגלריה במסגרת תפקידה החדש.

ארבע תערוכות היחיד עומדות לכאורה כל אחת בפני עצמה, אך יחד הן עוסקות במושג הארעיות על פי עקרונות התפיסה הבודהיסטית שלפיה, כפי שמופיע בטקסט התערוכה: "דבר אינו נותר לנצח – הכול חולף, משתנה, מתפוגג ונמצא בזרימה מתמדת. חומרים, מצבים, רגשות, מחשבות ואנשים – כולם מופיעים ונעלמים". כל אחד מהאמנים המציגים מבטא בחומר מהות תודעתית של מרחבים חמקמקים, מתח שנע בין נוכחות להיעלמות, בין דמיון למציאות, בין התפרקות להתחדשות, וממחיש את הזרימה המתמדת בין עולמות ואת הנזילות בין החומר הפיזי למטאפיזי.

בשיחה עימה מסבירה ששפורטה כי בתערוכה היא מפגישה בין שני "בתי מדרש" פנימיים שלה. האחד קשור לעברה כאוצרת במוזיאון יד ושם, שם עסקה לדבריה ב"רוע האנושי הבלתי נתפס", ואילו האחר קשור לעיסוקה הנוכחי כאוצרת במוזיאון הגיאולוגי, שם "החומר הוא נתון וללא כל שיפוטיות". בתערוכות מקיימת ששפורטה דיאלוג דומה עם החומר הפיזי שעובר כחוט השני בין מצבים רגשיים שונים, או כפי שהיא מתארת מתוך השיח שלה עם רן סלוין, אחד האמנים המציגים: "העבודות הן נופים מנטליים והזמנה להצצה פנימית". כל העבודות בתערוכה נוצרו במיוחד לצורך התערוכה תוך דיאלוג פורה וקרוב עימה שנמשך כחצי שנה.

הגלריה לאמנות עכשווית, שהוקמה בשנת 2019 ביוזמת עיריית רמת השרון ובמימונה, נבנתה סביב באר המים ההיסטורית בשדרות ויצמן ברמת השרון – באר שנחפרה ידנית ב-1927 לעומק של כ-45 מטרים וסיפקה מים ליישוב הצעיר. חלל הגלריה המרכזי רווי אור טבעי הנכנס דרך מחיצות הזכוכית לאורך צידו המזרחי. המחיצות הללו, המפרידות בינו לבין החצר הפנימית, מטשטשות את הגבולות בין פנים וחוץ ויוצרות תחושה של מרחב גדול וזליגה של החוץ פנימה.

שלושה חדרי תצוגה נפרשים בזה אחר זה, ואף שהראשון שבהם הוא שמכיל את הבאר העתיקה, הכניסה לחלל מתחילה בפועל במבואה המרכזית שבה מוצגת "שוקת שבורה", עבודתה המהפנטת של נעה רז מלמד. רז מלמד יצרה מיצב המותאם למרחב המוזיאון ופיזרה לאורך החלל מעין איי שברים ענקיים של חלקי אספלט מעובדים חלקית. כל שבר כזה הוא פיסה מכביש שפורק באזור עמק יזרעאל ויחד הם שוקלים טונות. רז מלמד, שהביוגרפיה האישית שלה שזורה באזור הצפוני הזה של הארץ, חוקרת את השתנותו של האתוס הציוני – עבודה חקלאית ובניית הארץ. שברי הכביש בעבודה מונומנטליים ובעלי נוכחות אדירה ומזכירים את שברי הענק של מבנה הפנתיאון באקרופוליס. הם מנכיחים התפוררות של עולם ערכים שסימל התחדשות ותקומה והופכים לשרידים ארכיאולוגיים בעצמם; לפיסת עבר.

העיבוד של כל שבר הוא ייחודי – בכל אחד מהם חצבה רז מלמד בפני השטח דימוי של שקתות מים בתצורות שונות. את המשקלים הכבדים היא הרימה במנופים אל בית מלאכה מקומי של חיתוך מצבות, ושם, באמצעות כלי ניסור חשמליים, הסירה חומר וסיתתה באספלט המגורען שקעים חלקלקים, חלקם מעוקלים וחלקם משוננים בצורתם. סביב אותן שקתות מוקפדות סיתתה בפטיש ואזמל ובמאמץ רב פני שטח מחוספסים המשמרים את מראה האספלט הגושי המוכר. על אחת מפיסות הכביש סיתתה טקסט בכתב עברי קדום העוסק בהשקיית בהמות ושדות. שברים נוספים ניצבים חצויים משני צידיו של קיר הזכוכית היוצר חיץ שקוף בין מרחב הגלריה לחצר, ובכך נוצרת אשליית מרחב תצוגה הפורץ אל מחוץ לכותלי המבנה. על הקיר ממול, לאורכו של גן סלעי חורבות זה, מוצג רישום ארוך פרספקטיבי של קו-נוע (מתקן השקיית שדות מודרני, נ.צ'.), הרשום בזפת (ביטומן), שהיא רכיב מרכזי בתערובת האספלט. העבודה באשליית הפרספקטיבה שלה יוצרת תחושה של עומק שדה דו-משמעי – הן במובן הטכני-צילומי והן בתחושה של עומק על רקע עיי חורבות ההתיישבות של רז מלמד.

לכתבה המלאה