Featured in Calcalist Magazine

For the article in Calcalist Magazine

בתערוכה חדשה ומרשימה ברמת השרון חוצבת האמנית נעה רז מלמד בגושי כביש מפורקים כדי לחשוף את השכבות הנסתרות של ההיסטוריה הישראלית, ובמקביל מטפלת בנפגעי פוסט טראומה באמצעות אמנות

  יקיר שגב 13:53, 17.07.25

כמו שרידים שחורים ודוממים שלאחר אסון מונחות העבודות החדשות של האמנית נעה רז מלמד על רצפת הבטון, בחלל הארוך של הגלריה העירונית לאמנות, רמת השרון. הן מקדמות את באי ארבע תערוכות היחיד באוצרות רחל ששפורטה, אוצרת הגלריה החדשה, ומובילות אותם פנימה. בהליכה לאורך הפסלים של רז מלמד מוצאים הצופים עצמם בו זמנית בחוץ, בטבע – וגם בפנים, בתוך הבית והתרבות שמייצג מבנה הגלריה.

מלמד (63), ילידת קיבוץ גבע, היא אמנית שיצרה לאורך השנים גוף עבודות בחומרים לא שגרתיים: יריעות מתכת, רישומים בזפת, מקלעות קש, כלי מעבדה מזכוכית ולפעמים גם באור וצללים עצמם. עבודותיה – שהוצגו בתערוכת יחיד במשכן לאמנות בעין חרוד, ובתערוכות קבוצתיות במוזיאון תל אביב ובמוזיאוני הרצליה, פתח תקווה, חיפה ובגלריות רבות בקיבוצים – מרבות לעסוק באופן פואטי וביקורתי במיתוסים לאומיים שקשורים לטבע של ארץ ישראל. וכך עבודותיה החדשות, שנראות מרחוק כמו גופים מינימליסטיים שחורים המעוצבים בניקיון קפדני, מתגלים כגושי אספלט ענקיים שנלקחו (באמצעות מנוף) מכבישים מפורקים בארץ. רז מלמד חצבה בהם דימויי שקתות, תעלות מים וכתובות עבריות קדומות, תוך שהיא חושפת בהם שכבות תת קרקעיות כמו ממצאים ארכיאולוגיים, במהלך שהיא מתארת כביטוי לשבר והתנפצות של תקווה. "בגושי האספלט נתקלתי במקרה. אני גרה בחבל תענך, וכשחזרתי מצעידה נתקלתי בהם פתאום, אחרי שפירקו איזה כביש וזרקו אותם. לקחתי חתיכות אספלט קטנות לסטודיו והתחלתי לחצוב בהן, בתחילה באמצעות פטיש, ובחתיכות הקטנות האלו שילבתי עוד חפצים, תקעתי בהן דגל או אפילו קברתי בתוכן דברים. בהמשך, באמצעות המנחה שלי בתואר באוניברסיטת חיפה, האמן זוהר גוטסמן שמתמחה בחציבות ובפיסול קלאסי מסורתי, עשינו ניסיון לחתוך את גושי האספלט עם דיסק מכני. פתאום, בתוך סלעי האספלט נחשפו לי שכבות הטראצו והחצץ הפנימיות. הגילוי הזה נורא ריגש אותי, גם כיוון שזה החזיר אותי להיסטוריה המשפחתית של המשפחה החלוצית שלי, של סבא וסבתא שלי. אחת העבודות הראשונות שהם עשו פה בארץ היה לנתץ חצץ בכביש טבריה־צמח, הכביש הראשון שסללו בארץ בעבודה עברית מאורגנת בתקופת המנדט הבריטי".

בסופו של דבר, יצרת מחתיכות כביש מודרניות עבודות שמזכירות שקתות, מזבחות או מובילי מים קדומים. זה מכוון?

"בעקבות התגלית של החומר בתוך הגושים, החלטתי שאני רוצה להגדיל את עבודות האספלט וליצור סדרה חדשה מהן. בצעידה ליד הבית שלי מצאתי שוב בשדות ערימה ענקית של חתיכות כביש גדולות מאוד שזרקו בצדי הדרך, ממש פרסו חתיכות שלמות של כביש. כבר מהתחלה ידעתי בצורה אינטואיטיבית שאני רוצה לעסוק בהן באגירת מים, בחקלאות, בבורות ושקתות, והתחלתי להתבונן בכל מיני צורות של מבנים עתיקים כאלו. סימנתי אילו סלעים אני רוצה, ובאה משאית עם מנוף לקחת את חתיכות הכביש למפעל המצבות במושב מרחביה, שם עבדתי עליהם עם עאדל, פועל בבית המלאכה שעזר לי עם החציבות הקשות שלא יכולתי לבצע. כשהעבודות היו מוכנות הן הועמסו שוב והועברו לגלריה ברמת השרון".

אפשר לראות בהן פיסות של גיאוגרפיה ישראלית שהעברת למקומות אחרים - גם כממד של התייחסות פוליטית?

״קראתי לתערוכה 'שוקת שבורה', וכל אחת מהעבודות הללו היא איזה שבר, חתיכה של משהו שפורק ונתלש מהקשרו. וכמו שהוא מפורק, כך גם אני מרגישה. מה שנורא עניין אותי הוא שבפירוק הזה נחשפו השכבות התחתונות. הן לא נעשו כהצהרה פוליטית, אלא כתגובה לתהליכי התפרקות. יש בהן גם תחושה חזקה של צימאון, שפעם, מזמן, גושי הסלע העבירו מים או נועדו למים אבל עכשיו הם חרבים, יבשים, ולכן על הקיר שממול העבודות יצרתי ציור קיר גדול מחומר שכבר עבדתי בו – אספלט נוזלי, שידוע גם כביטומן.

השבר האישי והרצון לריפוי שרז מלמד מזכירה הוא מה שהוליד פרויקט אחר שלה, המשלב בין אמנות, שיקום וריפוי. במקביל לעבודתה כאמנית וכמורה לאמנות בתיכון בקיבוץ יפעת, רז מלמד, שבנה סובל מפוסט טראומה בשל שירותו הצבאי, הקימה לפני חמש שנים בהתנדבות, במושב פרזון שבחבל תענך, את "מרחב נשימה" – בית למתמודדי תגובות קרב ומשפחותיהם. ביחד עם בת כיתתה מקיבוץ גבע ענת לוין, ייסדו השתיים את המקום בניסיון לתת מענה לקושי המתמשך של ילדי, בני ובנות הזוג ומשפחותיהם של מתמודדים מפוסט טראומה בעקבות פעולות איבה. כיום משמש כמנכ"ל מרחב נשימה תא"ל ניצן נוריאל, ראש המטה למלחמה בטרור לשעבר.

הקמת מוסד כמו מרחב נשימה קשורה לעבודה האישית שלך כאמנית?

״זה יהיה מאולץ להציג את זה כך, כיוון שבמרחב נשימה היה לי צורך חזק להכיר עוד אמהות ומשפחות שמתמודדות וחוות חוסר אונים אל מול הקושי המתמשך של הילדים או בני זוג שלהם. בעצם חזרתי לגור בעמק יזרעאל בשביל מרחב נשימה. אני מעבירה שם חוגי אמנות להורים וילדים של מתמודדים עם פוסט טראומה, החל ממלחמת יום כיפור ובערך כל המלחמות מאז. בנוסף, כיום יש לנו שם חוגי יוגה, קבוצות ריצה, מיינדפולנס עם קערות טיבטיות, סדנה לאימהות ולבנות זוג של מתמודדים, ולאחרונה רכיבה טיפולית מאוד מוצלחת עם סוסים. אני עושה שם הכל בהתנדבות, אבל המנחים של החוגים מקבלים שכר כמובן. העמותה שהקמנו נתמכת רק על ידי תרומות, משרד הביטחון עד היום לא נתן לנו אפילו אגורה.

"אבל למרות שעבודות האמנות ומרחב נשימה אלו דברים נפרדים, אני לפעמים מרגישה שהקשיים מזינים אותנו גם באמנות. העבודות החדשות כאמור נוצרו במפעל למצבות במושב מרחביה – וככאלה הן קשורות לעיסוק שלי במצבות ובאנדרטות בהקשר לאומי ומשפחתי. הכביש שממנו עשויות העבודות רק נראה כדבר מסיבי וחזק, אבל למעשה האספלט שממנו הוא עשוי הוא חומר רך ומתפורר. בשביל לשמור עליו, בכדי שיחזיק מעמד, צריך לסלול אותו שוב ושוב, כי כשמשאירים בשמש את גושי הכביש הם מתפוררים, וזה תהליך שקורה גם בגלריה ברמת השרון. קשה לעצור את זה, ואני מחפשת אחרי חומר שיקשה את הפסלים וישמר אותם. נורא חבל לי שהם לא יישארו. התייעצנו עם מומחים אבל זה כנראה לא חומר שנועד להחזיק לנצח".